kpozin.net Projects & Musings by Konstantin Pozin

The following is an essay I wrote for Modern Hebrew 130r in Fall 2009. It's an analysis and critique of the recent novel המפץ הקטן (The Little Bang) by בני ברבש (Benny Barbash). It's the longest single piece of writing I've produced in Hebrew, and it is topical, so I figured I'd share it :-). The essay reflects a few stylistic and grammatical corrections by my professor.

איבן קרילוב, סופר ומשורר רוסי, כתב אגדה מפורסמת בשם "ברבור, סרטן, וזאב מים": יום אחד, הברבור, הסרטן, וזאב המים מצאו עגלה עמוסה, והחליטו להזיז אותה. כל אחד מהם רתם את עצמו לַרסן, והתחיל למשוך במאמץ גדול. העגלה לא היתה כבדה מדי, אך הברבור משך לעבר העננים, הסרטן משך אחורה, וזאב המים משך לתוך הים. לא ידוע מי היה אשם, ומי היה צודק, אבל העובדה היא שהעגלה נשארת במקום ההוא עד היום הזה.

הרומן הקצר המפץ הקטן סובל מאותה הבעיה. הסופר, בני ברבש, משתדל למשוך את הסיפור שלו למגוון רחב של כיוונים נושאיים וסוגתיים. ברבש משיג התקדמויות קטנות בכמה מהכיוונים, ובכך הוא יוצר רומן משעשע במידה מסוימת. אבל הוא אינו מצליח להעניק לסיפור כיוון חזק או איתן. הוא מנסה לצרף בו בזמן ביקורות חברתיוֹת, פרשנות פוליטית משוטטת, ואלמנטים של טרגדיה קפקאית. הקורא נשאר קצת מבולבל לגבי המטרות של ברבש, ומאוכזב בגלל חוסר הסגירה של החוטים הנושאיים של הסיפור.

צוות הדמויות והעלילה של המפץ הקטן אינם מסובכים מדי. המספר, אסף, הוא ילד בן שתים־עשרה, שחי עם משפחתו הרגילה והממוצעת במדינת ישראל. המשפחה, ככל הנראה, שייכת למעמד הבינוני, וחיה בנוחיות יחסית אבל לא במותרות. האם, סמדר, הולכת לטיפול פסיכולוגי ומשלמת לרופאה על ישיבה בשקט (מכיוון שאין לה בעיות אמיתיות). האב, רועי, שעובד בבורסה, קונה כל מיני ספרי עזרה עצמית בנושא דיאטות, כי הוא שמנמן. האחות הקטנה, נוגה, משחקת עם בובות וצופה בטלנובלות עם סבתא. הסבים גרים לא רחוק. האם של סמדר היא ניצולת שואה ואוהבת לספר על הניסים לכאורה שקרו לה. האב של רועי, בועז, הוא "קוסמולג בעל שם עולמי" שמעדיף לתת הסברים מדעיים מדויקים לכל מעשה שמתרחש בעולם. אשתו נהנית במיוחד מהאכלת בנה, מעדיפה להתעלם מעודף המשקל שלו, וגם דואגת במיוחד לקערה עתיקה שירשה מאבותיה.

יום אחד, באמצע סדרה ארוכה של דיאטות מפוקפקות, רועי כמעט נחנק מחרצן זית. כעבור תשעה ימים, אשתו מזועזעת לגלות שְתיל זית קטן מבצבץ מאוזנו. הזית הולך וגדל, ומתגלה שאי אפשר לעקור אותו כי הוא הכה שורשים עמוק בתוך ראשו של רועי, וכי מערכות המחזור של שני היצורים איכשהו השתלבו. המשפחה רצה מרופא לרופא ללא תוצאות, ובסוף אחד מהרופאים, שהוא ערבי, מזמין אותם לכפר הפלסטיני שבו גר הדוד שלו, שהוא מומחה ידוע לגידול עצי זית. המומחה מוסר לרועי את האבחנה הצפויה: רועי יצטרך ללמוד לחיות עם עץ זית תקוע בראשו, כי אי אפשר להפריד אותם בלי להרוג את שניהם. כעבור עוד זמן קצר, כל המשפחה נוסעת להשתתף בנטיעת זיתים, שמאורגנת בתור הפגנה פוליטית בשטח בגדה המערבית שאמור להינתן לרשות הפלסטינית בעתיד הקרוב. במשך ההפגנה, רועי נרדם על האדמה, וכשהוא מתעורר, הוא מוצא שהוא לא יכול לקום משום ששורשי הזית יצאו מהאוזן הפנויה שלו ונתקעו עמוק בקרקע. רועי הופך להיות תופעה עולמית וסמל לאומי; כולם מנסים לייחס לו משמעות רוחנית או פוליטית משלהם ולהרוויח בדרך זו או אחרת ממצבו. בסוף, נבנה מסביבו פארק לאומי, והוא נשאר לסבול כחלק של הארץ, בלי שום עתיד ברור.

לעלילה כזאת יש פוטנציאל גדול להיות סיפור מרתק כשלעצמה, כסיפור אבסורדי קפקאי, או כקומדיה סוריאליסטית. אבל ברבש מוסיף לסיפור כל כך הרבה נושאים ותֶמות משיקים שנראה שהוא מדלל את היעילות של העלילה המרכזית.

אחד מהמוטיבים הנפוצים ביותר ברומן הוא הביקורת על החברה הישראלית העכשווית – וכנראה, יש לברבש תלונות רבות עליה. לדוגמא, הוא חוזר בכמה נקודות בסיפור לעניין של השואה ואיך נושא זה מופיע יותר מדי בחיים היום־יומיים של ישראלים. בקולו של אסף, הסופר מתאר בגועל בלתי מוסתר את הסדנאות שמאורגנות לניצולי השואה ולבני הדור השני. לפי הפסיכולוגים המתוארים, לכל אחד מהדור השני יש חיים "הָרוסים לגמרי, גם אם הם לא מרגישים ...[ואם] נדמה להם שהם שמחים ומאושרים" (11). הסופר מבקר את המאמצים לשכנע את הניצולים "להלביש במילים את החוויה הכבושה עמוק בתוכם" מכיוון שיש "בלי־סוף דברים שעדיף לשמור בבטן ולא להגיד אותם לעולם" (11-12). גם נראה כאילו הסופר טוען כי הישראלים מנסים להצדיק את כל הפגמים האישיים והחברתיים שלהם בעזרת השואה: כאשר אמו של רועי מדברת באופן לא הולם עם הרופא הערבי, רועי משקר ומסביר לו "שכל המשפחה שלה נהרגה בשואה" והיא "חיה בחרדה תמידית שאו-טו-טו נוחתת עליה עוד שואה," והשני עונה בלגלוג "שהוא יודע, מחצית הישראלים איבדו את משפחתם בשואה" (102). הבעיה אינה שברבש לא צודק בכלל – אכן ישנם אזכורים בולטים לשואה בישראל (ראו, לדוגמא, נאומו של נתניהו לפני האו"ם בספטמבר). הבעיה היא שברבש מפחית ומפשט את כל הדקויות והמורכבויות של העניין לתמונה שחורה־לבנה; בשבילו, או שזכרונות השואה עדיין משפיעים על חוויותיהם העכשוויות של ישראלים, או לא – ולפי ברבש, התשובה הרצויה היא בהחלט "לא."

בנוסף לביקורות הממוקדות על החברה הישראלית, ברבש גם תוקף באופן סטירי כמה מהאווילויות שמשותפות לרוב המדינות המערביות, כולל ישראל. באופן לא מפתיע, הרבה מהטיפשויות האלה קשורות לנושא הבריאות. הסופר מציין כי הרבה מההתנהגויות ה"בריאוֹת" הן רק אופנתיות וחולפות. הגיבור של הסיפור, רועי, משקיע חלק ניכר מהמשכורת שלו בספרים שמתארים דיאטות שטותיות ושבבירור נועדו רק להעשיר את מחבריהם. ספרי הדיאטות האלה כוללים יצירות גאוניות כגון "איך לאכול הכל ולרזות," "איך להשמין ובכל־זאת להישאר רזה," ו"סיפורים מעודדים על שמנים שרזו" (29). כמובן, תופעות כאלו אינן מיוחדות לישראל, ולא קשה לדמיין אותן הכותרות מתפרסמות בשורות על גבי שורות של ספרים ושבועונים המונחים על כונניות בחנויות ספרים וליד קוּפות במרכולים, בארצות הברית או בכל מדינה אחרת. רועי הוא בן אדם מחונך (שלא לדבר על אביו המדען בעל השם העולמי), וחרף זאת הוא נותן לעצמו להשתקע בטירוף שבו "כל יומיים-שלושה המליץ לו איזה חבר, או הוא קרא בעיתון, או שמע ברדיו, או נודע לו מהטלוויזיה, על איזו דיאטה שעולה על כל האחרות" וכל פעם הוא מיד עוזב את המשטר הקודם ומתחיל את החדש (30). לכאורה, הטיעון של ברבש הוא שאם דבר כזה יכול לקרות לאיש משכיל כמו רועי, איזו תקווה יכולה להיות למרבית האנושות?

ההרפתקאות הבריאותיות של גיבורי הסיפור אינן מוגבלות לדיאטות. ברבש גם מוצא לנכון לכלול ברומן שלו ביקורת חדה ורחבה על מערכת הבריאות בישראל (שהיא גם אינה שונה מדי מהמערכות המקבילות במדינות אחרות). בהתחשב באופי הבין־תחומי של הבעיה של רועי, בני המשפחה של הגיבור מגיעים למסקנה שלא כדאי ללכת למומחים, "שכל אחד מהם מומחה רק לאיזה חלק קטן בגוף," ושבוודאי "[י]תווכחו ביניהם מי אחראי עד לאן" – לכן הם מחליטים ללכת לרופא משפחה כללי (73). זמן קצר אחרי כן, המשפחה מגלה כי הרופאה הכללית שעובדת כעת בקופת החולים ממלאת "זמנית" את מקומו של הרופא הקודם, שמת לפני חמש־עשרה שנה. הרופאה הזאת "מטפלת בממוצע במאתיים שמונים־ושישה פציינטים לשבוע" והיתה די מרוצה משום שהיא "כבר שכנעה [בבוקר ההוא] שבעה־עשר חולים שיש להם שפעת" (86, 88). בהתלהבותה לאפשרות של עוד אבחנה מהירה של שפעת, הרופאה מצליחה לא לשים לב לצמיחת הַיתר באוזן של רועי במשך בדיקתה החפוזה, עד שרועי מבקש ישירות שתסתכל לו באוזן. ברגע שהיא מסתכלת על אזור הבעיה, היא מגלה שזו לא הבעיה שלה – "הוא צריך אף־אוזן־גרון ולא אותה, וחבל שהוא מבזבז זמן שלה" (89). משם הגיבור המאומלל הולך לרופא אף־אוזן־גרון, שלא יכול להגיד לו שום דבר יעיל אבל שמח לצלם את העץ כדי להראותו לעמיתיו – ואז רועי מדשדש אל הרופא האלטרנטיבי, שמתחיל להסביר לו על פלינדרומים.

את הביקורת הקשה והבולטת ביותר ברבש שומר למצב הפוליטי בישראל. פרשנותו היא מוגזמת וסוערת, ולא ברור בכלל מה בעצם הוא רוצה מהממשלה או מתהליך השלום. הוא מתחיל עם קריקטורות משמיצות של ההתנהגות של צה"ל. בקטע אחד, אסף קורא בעיתון חדשות שכביכול נשמעות לו "רגילות לגמרי,"  על מקרה שבו "זוג פלסטינים חשודים, נערה בת שנתיים ובחור בן ארבע, נהרגו מפגיעה של ילד שמשרת כצלף בצנחנים ולא היה יכול לדעת שהשיטוט שלהם במגרש־המשחקים המוזנח אינו למטרות הצבת משגר טילים" (63). מאוחר יותר הוא ממשיך באותה הנקודה, בהסבר שהערבים "מזניחים [את ילדיהם] ולא יודעים לשמור עליהם, ולכן הם נהרגים בתאונות המצערות של צה"ל" (99). ברבש, כנראה, מנסה להציג את המקרים המומצאים האלה כאירועים שגרתיים בישראל, ואת התגובה האדישה של המְספר כמו הגישה הרווחת במדינה, או לפחות אצל הימין. לקראת סוף הסיפור, ברבש פוצח בנאום ארוך שמיוחס לאמו של אסף, שבו מתוארות לכאורה האמונות של הציבור על יחסים עם ערבים. לפי סמדר, "אי־אפשר לסמוך עליהם, כי מלה שלהם היא לא מלה" ו"הדם שלהם מתחמם במהירות , ואז הוא עולה להם לראש," וכל הערבים הם "פרימיטיביים" חסרי־תקנה שמסוכן לתקשר או להתמקח איתם (97-98). סדרת הטיעונים של סמדר היא מוגזמת לגמרי, כמובן, אבל בצחוקו עליה באופן המופרז הזה, ברבש שוכח שאכן קיימות תלונות תקפות מחוץ לקריקטורה הגזענית הזאת, ושהקבוצות הערביות במזרח התיכון אינן כולן חפות מפשע כפי שהוא מנסה לרמוז.

בלבול נוסף מופיע בסמליות שהסופר מנסה ליצור מצמיחת הזית בראש הגיבור. במקום אחד, אסף מתאר כי אביו והזית "הפכו בעצם למערכת אחת, כמו מין מדינה דו־לאומית, שאי־אפשר אפילו לחלום בה על הינתקות מבלי שאיבריה ייקרעו לגזרים" (95). אבל למי מייחס הסופר את הדעה הפוליטית הזאת? לא לימין הישראלי, שחלקו רוצה להמשיך את המצב הקיים, בלי ליצור מדינה פלסטינית או לתת זכויות האזרח לפלסטינאים בשטחים. וגם לא למרכז ולשמאל המתון, שבהחלט לא רוצים מדינה דו־לאומית, אלא תומכים בתוכניות של שתי מדינות לשני עמים. כנראה, ברבש לוקח את אחת מהסיסמאות של השמאל הקיצוני, ושם אותה בפיה של אישיות שמייצגת את הימין. ובסוף הסיפור, כאשר רועי וראשו נשארים תקועים באדמה, הסופר פתאום מתנדנד שוב, ומחליף את רועי לסמל של תנועת ההתנחלות: "מובן שהימין, בראשות סבתא [...] הכריז שכל מקום שנטוע בו יהודי – לנו הוא לנצח־נצחים" (121). מה שנשאר לא מובן הוא הרעיון שרועי והזית באמת מיועדים לסמל.

כל התעייה והפרשנות הפוליטיות האלה הן די מצערות, כי בעצם יש לַסיפור עיקר שהיה עלול להצליח. ברבש יוצר רומן קומי עם עלילה בהשראת שני הספרים המפורסמים ביותר של פרנץ קפקא. רועי במפץ הקטן הוא כמו גריגור סמסא של הגלגול, שעובר שינוי צורה מבעית ולמשך כמה זמן משתדל להתנהג כאילו שום דבר לא קרה. ואז הוא הופך להיות הגיבור של המשפט, ורץ בין הרופאים והמומחים של הביורוקרטיה הבריאותית במאמץ לגלות מה קורה לו ואיך לתקן את זה – כמו שיוסף ק' מסתובב בין המשרדים וערכי הדין בניסיון חסר־תקווה לגלות במה הוא נאשם ואיך הוא ראוי להתגונן. אבל התמצית של הסיפור הולכת לאיבוד במפולת הפוליטיוּת והביקורות שברבש קובר בהן את הרומן שלו. כאשר סיפור מועמס בסמליות למען סמליות ונסחב לכל הכיוונים בו זמנית, הוא יישאר במקומו כמו עגלה תקועה.